הבלוג

באויר

אלו החיים שלי, מזוודה אחת בכל פעם

חוויות, לטוב ולרע

Roni Modlin - Life, one day at a time

מצאתי את עצמי יושבת בחדר במלון שראה כבר ימים טובים יותר (ודי מזמן), עם מזגן רועש מדי וחום של 35 מעלות בחוץ, עדיין במדים כמעט 30 שעות אחרי שלבשתי אותם לטיסה, עם מיגרנה שלא עוזבת אותי כבר בערך חצי מהזמן שאני במדים האלה ובלי המזוודה שמכילה כמעט כל דבר שיכול לגרום לי להרגיש טיפה יותר כמו בן אדם באותו רגע. ישבתי על המיטה עם הראש בידיים והרגשתי כל כך אומללה שלא יכולתי למנוע מהדמעות לרדת, וכל מה שעבר לי בראש זה ״אני לא יכולה לבכות, זה רק יעשה את כאב הראש יותר גרוע..״

 

מדי פעם אני עוצרת ומבינה כמה העולם פתוח בפני עכשיו. סטארבקס בבוקר בניו יורק זה דבר שבשגרה, מסאג׳ בבנגקוק, פרימרק בבוסטון, החוף במיאמי. מסעדת שף בלונדון, הקפלה הסיסטינית ברומא ופיקניק למרגלות מגדל אייפל קצת יותר נדירים, אבל גם הם ברי השגה. אבל מה שמוציא מהשגרה זה לרדת ממטוס אחד ולעלות על אחר בתור נוסעת רגילה ולהגיע למקומות רחוקים יותר.

 

אחד הדברים הטובים בעבודה הזאת זה לא רק היכולת להגיע למקומות שלא הייתי בהם אף פעם עם היעדים שאל על טסה אליהם, אלא גם האופציה בשהיות ארוכות למצוא עוד מקומות חדשים ולטוס אליהם. להשתמש בטיסות העבודה שלי כקרש קפיצה להרפתקאות חדשות. האופציה לחגוג יום הולדת עם הג׳אז והאווירה של ניו אורלינס, את ראש השנה על אי בתאילנד, את שבועות על החוף בהוואי ואפילו סתם סוף שבוע במונטריאול. והטיסה הזאת בהחלט היתה הרפתקאה.

 

הסופ״ש הזה במונטריאול הזכיר לי שלכל מטבע יש שני צדדים. שעל כל רגע של שלווה ו״אני לא מאמינה שאני פה״ מרוב שהנוף כל כך יפה, יש גם את הרגע של ״אני לא מאמינה שאני פה״ כשאני מרגישה לבד בצד השני של העולם בגלל שכל דבר אפשרי לא עבד לי כמו שצריך. אבל אז גם זה עובר, ומתעוררים בבוקר כמו חדשים, ויוצאים לגלות עיר חדשה עם היסטוריה ואוכל ואנשים שאין בארץ.

 

ואז אני שוב אומרת תודה על עוד הרפתקאה, לטוב ולרע.

icon_edited.png
  • White Tumblr Icon
  • White Facebook Icon
  • White Instagram Icon